עברו להן שנתיים, אבל המחשבות לא עזבו אותי. בתור ילד צעיר עם רעב אמיתי להצליח, ביליתי לילות שלמים בקריאה, חיפוש ולמידה על העולם החדש הזה שנפתח לי. אני מחזיר אתכם כמעט עשור אחורה, תקופה שבה לא היה כמעט מידע נגיש, בטח לא בעברית, וכל התקדמות דרשה מאמץ, סבלנות והרבה ניסוי וטעייה.

ובאופן טבעי, אחרי אינספור שעות של למידה, הגיע הרגע שבו החלטתי לנסות בעצמי. פתחתי כמה אתרי דרופ שיפינג, ניסיתי חנויות עם פרינט און דימנד, הקמתי עמודים ברשתות החברתיות והתחלתי להריץ מודעות ממומנות.

במקביל, הייתי אז אובססיבי לעולם הסניקרס. אהבתי לאסוף נעליים במהדורות מוגבלות, ותמיד חיפשתי ללבוש משהו שאין לאף אחד אחר. משהו שמבליט אותך. דווקא מהעולם הזה, מתוך שיחה אקראית (במקרה או שלא) קיבלתי את הפנייה הראשונה שלי.

“אני מחפש מישהו שיעזור לי לבנות חנות בשופיפיי. אתה מכיר?”

זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו ראה בי מישהו שיכול לעזור לו מקצועית. ולא היה לי ספק שאני הולך על זה!

עזבתי את העבודה כמדריך גלישה והתחלתי לעבוד במשרה מלאה בבניית אתרים. זו הייתה קפיצה למים עמוקים, אבל ידעתי שזה המקום שלי. באותה תקופה בניתי עשרות אתרים לעסקים מכל הסוגים, חקרתי כל כלי והכרתי כל פינה במערכת עד שזה הרגיש כמו שפה שנייה.

קורונה, פתאום כולנו נשארנו בבית. הרחובות התרוקנו, החנויות נסגרו, והעולם כמו נעצר. אבל דווקא מתוך השקט הזה, התחום שלי התפוצץ. בבת אחת בניית אתרים ודיגיטל הפכו מצורך צדדי לדבר הכי חשוב לעסקים שרצו לשרוד.

קיבלתי עשרות פניות מבעלי עסקים שחיפשו דרך למכור אונליין. חנויות, מסעדות, קליניקות ועוד... כולם הבינו שבלי נוכחות דיגיטלית אין תזוזה. במקביל, התחילו להגיע גם פניות מאנשים וקולגות שרצו ללמוד את התחום בעצמם. זו הייתה השנה שבה התחלתי ללמד שופיפיי. לראשונה, הפכתי את הידע שצברתי לשיטה והעברתי אותו הלאה.